ביאור שטיינזלץ על מעילה ט״ו

1 א משנה כל קדשי המזבח הראויים להקרבה על המזבח למיניהם, מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור אחד החשוב כמעילה, שהיא ההנאה בשוה פרוטה. שאם עבר אדם ונהנה מכמה קדשי מזבח, אף שבכל אחד מהם נהנה בפחות משוה פרוטה, כיון שהצטרפו כולם לכדי הנאה בשוה פרוטה — התחייב בכך בדין המעילה. וכן מצטרפים כל קדשי המזבח לשיעור כזית שהוא שיעור האכילה המחייב, כדי שיהיה בו לחייב עליהם משום אכילת פיגול הקרבן שחשב הכהן בשעת עבודתו לאוכלו לאחר זמנו הראוי ונותר שנותר מן הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי וטמא האוכל קדשים בטומאת הגוף, אף שבכל אחד מהם כשלעצמו אין שיעור כזית. וכן הדין בנהנה מקדשי בדק הבית השונים, שמצטרפין הם זה עם זה לכדי שיעור מעילה. וכמו כן מצטרפים שניהם, קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, לכדי שיעור אחד למעילה, שאם נהנה מן הקדשים אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, ואין בכל אחד מאלה כשלעצמו שיעור כזית, הריהם מצטרפין זה עם זה, לחייבו במעילה.

2 ב גמרא ושואלים: השתא עתה יש לומר מתוך דקתני ששונה התנא בסופה של המשנה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפים זה לזה, אף דהאי שזה האחד קדשי מזבח קדושתו היא קדושת הגוף, ואילו האי זה האחד קדשי בדק הבית קדושתו היא קדושת דמים, ואפילו הכי כך, קתני הוא התנא שונה שהם מצטרפין זה עם זה. מעתה, הלכה זו שמצטרפים קדשי מזבח עם קדשי מזבח שנאמרה בתחילתה מיבעיא נצרכה לומר?

3 ומשיבים: נצרך התנא להשמיענו הלכה זו משום דקתני עלה שהוא שונה עליה הלכה נוספת שמצטרפים קדשי המזבח זה עם זה לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואילו בקדשי מזבח המצטרפים לקדשי בדק הבית לא איכא הכי לא נמצא כך שתנהג הלכה זו שהרי אין דין פיגול נותר וטמא שייך בקדשי בדק הבית, משום הכי כך, קא פליג ליה הוא, התנא, מחלק אותו הדין בשני חלקי המשנה שלפנינו.

4 ג שנינו במשנה שיש דין מעילה בקדשי בדק הבית. ובאותו ענין אמר ר' ינאי: מחוורתא ברור הוא הדין מן התורה כי אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית וקרבן עולה בלבד. מאי טעמא מה טעם, מקור הדבר? — שכן אמר קרא המקרא "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' "ויקרא ה, טו, ובא הכתוב ללמדנו: דווקא ה

5 קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, שהכל להקדש — יש בהן דין מעילה. אבל קדשי מזבח שאין כולם להקדש, שהרי אית בהו יש בהם קרבנות כחטאת וכאשם שחלק מהם ניתן לכהנים, ואית בהו וכן יש בהם חלק הניתן לבעלים, אין הם בכלל המיוחדים לה' "מקדשי ה' " שיש בהם דין מעילה.

6 ומקשים: תנן שנינו במשנתנו, קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, והרי שיש דין מעילה בקדשי מזבח! ומתרצים: כוונת משנתנו למעילה מדרבנן מדברי סופרים.

7 ומקשים עוד ממה ששנינו במשנה בתחילת המסכת: קדשי קדשים כגון החטאת והאשם, ששחטן בדרום העזרה, שלא במקומם הראוי, ונפסלו בכך — מועלים בהן. הרי שיש בקדשי מזבח דין מעילה! ומשיבים: אף הלכה זו מדרבנן מדברי סופרים.

8 ושואלים עוד, תנן שנינו במשנה להלן: הנהנה מן הבהמה שהוקדשה לקרבן חטאת כשהיא עדיין חיה, וכגון שרכב עליה — לא מעל בהנאתו זו, עד שיפגום יחסיר מערכה של חטאת זו בשווי פרוטה. הנהנה מן החטאת כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא — הרי זה מעל. הרי איפוא שיש דין מעילה בקדשי מזבח! ומתרצים באותו אופן: אף כאן דין המעילה הוא מדרבנן מדברי סופרים.

9 ושואלים: ומדאורייתא ומדברי תורה לא, האם אין דין מעילה בקדשי מזבח? והתניא והרי שנויה ברייתא, רבי אומר: לשון הריבוי "כל" שנאמרה בכתוב "כל חלב לה' "שם ג, טז — באה לרבות אף את אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שהמקור לדין מעילה בקדשי מזבח הוא מן התורה!

10 ומשיבים: אף זה אינו אלא מדרבנן מדברי סופרים. ותוהים: והא קרא קא נסיב לה והרי מקרא הוא, רבי, מביא לה, להלכה זו להוכיח את דבריו! ומשיבים: ההלכה אינה אלא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא סמך בלבד לדבריהם.

11 ומקשים על כך: והא והרי אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו — יצאו מידי מעילה דבר תורה. ונברר עתה: במאי במה, באלו קדשים מדובר? אילימא אם תאמר שמדובר בקדשי בדק הבית שמתו — יש לשאול: מדוע יצאו מידי מעילה, אפילו כי כאשר מתו נמי גם כן יהא בהם דין מעילה, שהרי לא יהא הדבר אלא כמי דאקדיש שהקדיש אשפה מקום הנחת זבל לבדק הבית, וכי לאו אית אין בה מעילה?

12 אלא צריך לומר שמדובר בקדשי מזבח שמתו, ומשמע שבמותם יצאו מדין מעילה מהתורה, ומכאן שבחייהם יש בהם מעילה מדין דאורייתא תורה! וקשה: ולדעת ר' ינאי מי אית בהו האם יש בהם דין מעילה מן התורה? והלא לדעתו בכל קדשי קדשים פרט לעולה אין דין מעילה!

13 אלא יש לדחות את מה שאמרנו עד כה, ולומר שאף ר' ינאי סבור כי יש דין מעילה מן התורה בקדשי מזבח, והכי קא אמרי דבי כך אומרים חכמי בית המדרש של ר' ינאי בנוסח דבריו אלה: מהאי קרא מפסוק זה של "נפש כי תמעול מעל מקדשי ה' " וגו' דין מעילה בקדשי בדק הבית שמעין מינה שומעים, למדים אנו ממנה, ואילו דין מעילה בקדשי מזבח פרט לעולה לא שמעין מינה אין אנו שומעים, למדים ממנה, שכן, כאמור, אין הם בכלל "קדשי ה' " ונזקקים אנו למקרא אחר כדי ללמוד זאת.

14 א משנה חמשה דברים יש בקרבן העולה ובמנחה ובנסכים הבאים עמו שהם מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שאם נהנה מהם בשוה פרוטה — הרי זו מעילה. וכן לאיסור אכילת פיגול, נותר וטמא, שאם אכל כזית מכמה מהם — הריהו חייב. וכן אם העלה מכמה מהם שיעור כזית מחוץ למקדש — הריהו חייב משום מעלה בחוץ. ואלו הם: הבשר והחלב של קרבן העולה, הקרבים על המזבח; והסולת של המנחה הבאה עם קרבן העולה; והיין של הנסכים הבאים עם העולה; והשמן של מנחת העולה. וששה דברים מצטרפים בקרבן תודה לשיעור המחייב בפיגול נותר וטמא, ואלו הם: הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן, וכן הלחם הבא עם קרבן התודה.

15 ב גמרא מתני ליה היה שונה לו רב הונא לרבא את משנתנו בלשון זו: "חמשה דברים בעולם בכלל מצטרפין זה עם זה". אמר ליה לו רבא: "בעולם" קא אמרת אתה אומר, והעולה מכך שאין אלא חמישה דברים המצטרפים זה עם זה, והא קתני והרי שנה התנא בהמשך המשנה בענין התודה כי יש ששה דברים שבתודה המצטרפים זה עם זה, והם הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה! אמר ליה לו רב הונא לרבא: תני שנה במשנתנו "חמשה דברים בעולה" ולא "חמשה דברים בעולם".

16 ג שנינו במשנתנו כי הבשר והחלב מצטרפים זה עם זה. ומעירים: תנינא שנינו איפוא במשנה להא דתנו רבנן את זו ששנו חכמים בברייתא: בשר עולות ואימורים מצטרפין לשיעור כזית לאיסור להעלותן בחוץ למקדש, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

17 ויש לדייק בדברים: קתני שונה החכם בברייתא זו "עולה ואימורים", ללמדנו כי בעולה — אין כן נוהג דין צירוף בשר ואימורים, ואולם בשלמים — לא. ונדון בדבר: בשלמא נניח לחייב משום להעלותן בחוץ, יש מקום להבדיל בין העולה והשלמים, ולומר כי רק בעולה שכליל היא, שכולה, בשרה ואימוריה, קרבה על המזבח — מצטרפין בשרה ואימוריה. ואולם שלמים שרק האימורים קרבים — לא מצטרפין הבשר והאימורים. אלא לחייב עליהן את האוכל משניהם כדי שיעור שלם משום פיגול ונותר וטמא, בשלמים אמאי לא מחייב מדוע אינו מתחייב?

18 והתנן והרי שנינו במשנה הבאה כי כל הפיגולים מכל סוגי הקרבנות מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מכל הקרבנות מצטרפות זו עם זו, ובכלל זה אף הבשר והאימורים של שאר הקרבנות, ולא רק של עולה. ומעתה תיקשה הברייתא המחייבת בצירוף הבשר והאימורים רק בקרבן העולה!

19 ומשיבים: אלא יש לגרוס באופן שונה את דברי הברייתא, וכך אימא אמור בה: עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית לענין ליזרק עליהן את הדם. שאם לאחר שנשחטה העולה אבד בשרה, ולא נשאר ממנו שיעור כזית אלא בצירוף האימורים, מצטרפים הם להתיר את זריקת דם עולה זו.

20 וכיון שמצטרפין הבשר והאימורים של העולה לענין ליזרק את הדם — חייב האוכל בצירוף לכדי שיעור המחייב גם משום פיגול נותר וטמא. ואולם בשלמים, שאין מצטרפים הבשר והאימורים — לא נפסלו בפיגול נותר וטמא, ואין האוכלם חייב אף שיש באכילתו משניהם כדי שיעור.

21 ומאן קתני לה ומי התנא ששונה אותה ברייתא? — ר' יהושע היא, דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה פרט לקרבן עולה שאבדו ונשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב — זורק הכהן את הדם עליהם. ואולם אם נשאר מהקרבן שאבד כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — אינו זורק עליהם את הדם, שאין הבשר והאימורים מצטרפים לכדי שיעור להתיר את הזריקה, לפי שאין דינם שווה, שהבשר נאכל ואילו האימורים קרבים.

22 ואילו בעולה שאבדה, אפילו נשתייר ממנה כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק עליהם את הדם. וטעם הדבר: מפני שכולה עולה כליל למזבח. ובמנחה, אפילו כולה קיימת — לא יזרוק את הדם.

23 ותוהים: מנחה מאי עבידתיה מה מעשיה כאן, הרי אין המנחה טעונה זריקת דם! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים, כלומר, למנחה הבאה עם הקרבן, וללמדנו שאם הקרבן כולו אבד ונשארו רק הדם ומנחת נסכים שלו — אין זורקים עליה את הדם, ואפילו כולה קיימת, שכן אין היא עצם הקרבן.

24 ד משנה ועוד בענין צירוף לכדי שיעור אחד: התרומה תרומה גדולה הניתנת לכהן, ותרומת מעשר הניתנת לכהן מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי מעשר מן המעשר, וכן תרומת מעשר של תבואה שהיא דמאי ספק מעושרת, והחלה המופרשת מן העיסה, והביכורים הפירות הראשונים שבשבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ, המובאים לבית המקדש וניתנים לכהן — כל אלה מצטרפין זה עם זה לכלל השיעור שיש בו כדי לאסור את החולין שנתערבו בו. וכן מצטרפים הם לכלל שיעור כזית, לחייב עליהן אם אכלם זר בשגגה את תשלום החומש חמישית, בנוסף על תשלום הקרן. ועוד בדין הצירוף: כל הפיגולים הקרבנות שחשב הכהן בשעת עבודתם לאוכלם לאחר זמנם הראוי, אף שהם קרבנות שונים, הריהם מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית לחייב את האוכל מהם בעונש כרת אם אכל במזיד או בהבאת קרבן חטאת אם אכל בשוגג. וכל הנותרים בשר הקרבנות שנותר לאחר הזמן הראוי לאכילתו מכל מיני קרבנות מצטרפין זה עם זה לאיסור אכילה ולענוש את האוכל.

25 ה גמרא ושואלים: מאי טעמא מה טעם מצטרפים כל אלה ששנינו בתחילת המשנה? ומשיבים: שכן יש דבר משותף לכולם, שכן כולהו איקרו כולם נקראים בכתוב בשם "תרומה". ומפרטים: גבי אצל חלה כתיב נאמר "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" במדבר טו, כ.

26 גבי אצל ביכורים נמי איקרו גם כן נקראים הם בכתוב "תרומה", דתניא שכן שנויה ברייתא: מה שנאמר בכתוב "ותרומת ידך" דברים יב, יז — אלו ביכורים. אבל אינך לא צריכא האחרים, תרומה גדולה ותרומת מעשר, אינם צריכים שיוסבר מדוע מצטרפים הם, ואין צורך להביא כתוב המלמדנו שנקראים הם "תרומה", שהרי זהו עצם שמם.

27 ו משנה ועוד בענין צירוף: כל הנבילות הבהמות המתות, שדינן שהן אסורות באכילה ומטמאות במגע ובמשא, הריהן מצטרפין זו עם זו לשיעור כזית. וכל השקצים השרצים שאינם מנויים בתורה מצטרפין זה עם זה לכזית לחייב את האוכלם מלקות. ושמונת השרצים המנויים בתורה מצטרפים זה עם זה לשיעור כעדשה לטמא במגע ובמשא ולחייב את האוכלם מלקות.

28 ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ובענין זה אמר רב: